<h1>ראב"ן — יבמות</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ובסיפא דהא שמעתא [ל"א:] אמרינן מפני מה לא תקנו זמן בקידושין וכו' עד התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי, ופירש רבינו שלמה בגירושין הזמן להצלה דידה קאתי דעד שעת הזמן מחזקינן לה בחזקת אשת איש ואי אתו סהדי ואמרי זינתה קטלינה לה אע"ג דגיטה בידה דאמרינן היום נתגרשה. והקשה רבינו יעקב נכדו כיון דגיטה הוי ספק אם מקודם הזנות נתגרשה אם היום נתגרשה ומספיקא לא קטלינן לה, דהא אמרינן בגיטין [י"ז:] בגמרא דמפני מה תיקנו זמן בגיטין וכו' כתב בו שבוע שנה חודש שבת מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני אהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה אבל בתוך השבוע לא קטלינן לה דספיקא הוא אם בתחילת השבוע נתגרשה והויא פנויה כשזינתה אם בסוף השבוע זינתה והויא אשת איש אלמא מספיקא לא קטלינן לה. ואומר אני דאינה קושיא דהתם דכתב סתמא בשבוע שיני של יובל כיון דמצינן למימר דילמא בתחילת שבוע הוה הוי ספיקא דמוכחא קצת ולהכי לא קטלינן לה בזנות דתוך השבוע דהוי ספיקא גמירא, אבל גט שאין בו זמן כלל והיא בחזקת אשת איש איכא למימר דלעולם שהיא בחזקת אשת איש עד שיודע מתי יצאתה מחזקתה דליתי עדים מתי הגיע גט לידה, דהא למ"ד זמן דתיקנו בגט משום פירי והבעל אוכל פירות עד זמן נתינת הגט אמרי דבשעת שבאת לגבות פירות מן הבעל אמרינן לה אייתי סהדי אימת מטא [גיטא] לידך ואי (לך) [לא] מתיא לא גביא דאמרינן עד היום היא בחזקת אשתו, ה"נ למ"ד משום בת אחותו הויא בחזקת אשת איש עד דאיכא זמן דמוכח או דמתיא סהדי מתי מטא גיטא לידה. ויש מקשים, הכא אמרינן דהזמן להצלה דידה קאתי, ובגיטין בגמרא דמפני מה תקנו בגיטין [שם] מוכח דהזמן לחובה דידה אתא דאמרינן התם גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן. ואומר אני דלא קשיא דהא דקאמר הכא להצלה דידה שמצילה בזנות דאחר הזמן ומשוי לה פנויה דאי לא הכי הויא בחזקת אשת איש עד שעה שמוציאה בגט ומפני זנות דקודם הזמן לא מחקה ליה לזמן דא"כ מפסידה לנפשה ומשויא נפשה לאשת איש עד שעה שמוציאה הגט כדפריש[ית], והתם בגיטין אמרינן לרמאי לא חיישינן ואי גזייה או מחקה הזמן ניכר הוי ולא סמכינן עליה ומרע לנפשה דמשויא עצמה אשת איש הילכך הזמן הוי הצלה דידה לזנות דבתר הזמן, אבל בקידושין הזמן חובה לה שכל זמן שאין ידוע אימת קידשה משוינן לה פנויה הילכך מחקה ליה ומשויא נפשה פנויה.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רמי בר חמא [נ"ב.] הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי וכו' הרי זה גט. וקשיא עלה הא דתני בפרק ג' דגיטין [כ"ו.] האומר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. ופירוקא התם כדקתני טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלמא בניתיחד עמה בשעת כניסתה לחופה מיירי ולהכי אינו גט דגט ישן הוא ויאמרו גיטה קודם לבנה, והא דרמי מיירי כגון שלא נתייחד עמה בשעת כניסה לחופה אלא בעדים דלא הוי גט ישן ואין כאן משום גיטה קודם לבנה הוי גט, והאי הרי אמרו לא ידעינן היכי אמרו. אי נמי ברייתא מיירי דאמר ליה כתוב גט לארוסתי מיד ולכשאכנסנה אגרשנה בגט זה הכתוב מזמן זה אינו גט משום דגט ישן הוא ויאמרו גיטה קודם לבנה, אבל דרמי בר חמא מיירי כגון שעשאו לסופר שליח עכשיו לכתוב הגט כשיכניסנה והכי אמר לסופר לכשאכניס את ארוסתי כתוב לה גט ואגרשנה בו דהאי גט לא גט ישן הוא שהרי לא כתבו אלא לאחר שכנסה. ואשמעינן רמי הואיל ובידו לגרשה עכשיו מצי משוי שליח לכתוב הגט לאחר זמן וכי כתבו לאחר זמן שליחתו קיים והוי גט, אבל אמר לסופר כתוב גט לאשה פלונית לאחר שאקדשנה ואכניסנה וקידשה וכינסה ואח"כ כתב הסופר את הגט אף על פי שאינו גט ישן לא הוי גט משום דשליחות לאו שליחות הוא דבשעת שליח לאו אשתו הוי ולא היה בידו לגרשה וכל מילתא דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שליח הילכך לא הוי גט. ומבעיא ליה לרמי בר חמא ביבמתו כיון דאגידא ביה הויא כארוסתו ומצי לשוויי שליח לכתוב הגט לכשיכניסנה כמו לארוסתו או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא צריכה גט אלא חליצה דכיון דלא צריכה גט ולא מצי שליח לכתוב הגט לכשיכניסנה דהא השתא לא מצי פטרה בגט תיקו.
<h2>דף מ:</h2>
אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הקדש, כגון עשה עבדו אפותיקי והקדישו ההקדש מפקיע עצמו מיד שיעבודו של אותו שעשאו אפותיקי לו. יש מקשין עליו מה איריא הקדש אפילו מכירה נמי אמר רבא דמפקיע מידי שעבוד, דאמר רבא [ב"ק י"א:] עשה (עבדו) [שורו] אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אלמא מכירה מפקיעה. ואינה קושיא דודאי מכירה אינה מפקיעה מיד שיעבוד ויגיד עליו ריעו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו אלמא מכירה לא מפקעה, אלא התם ודאי בין בשור בין בעבד מכירה לא מפקעה והתם כדמפרש טעם דשור לית ליה קלא שאין שור נקרא על שם בעליו אע"פ שהקול יוצא פלוני עשה שורו אפותיקי אין הכל מכירין בשור והלוקח לא ידע שהוא אפותיקי ומשום תקנת השוק שלא יפסיד הלוקח שאם (הנפסד) [היה נפסד] הלוקח לא יקח אדם מן השוק כלום שיאמר בליבו שמא הוא אפותיקי הילכך תקינו רבנן שלא יהא נפסד כדאמרינן נמי [ב"ק קט"ו] בלוקח מן הגנב דעשו בו תקנת השוק ולא מפסיד לוקח, אבל גבי עבד אית ליה קלא והכל קוראין אותו עבד של פלוני וכיון דיצא הקול פלוני עשה אפותיקי עבדו הכל מכירין בעבד מי הוא אדונו וזה הלוקח כיון דידע ליה לעבד שהוא אפותיקי ואעפי"כ קנאו איהו אפסיד אנפשיה דאין כאן תקנת השוק דהא בגנב מפורסם נמי לא עשו תקנת השוק משום דלא היה לו לקנות ממנו אלמא משום תקנה הוא דאמרינן דאין בע"ח גובה, הילכך דוקא מכרו דנפסד לוקח דמים שנתן בו הוא דפקע החוב ולא יפסיד לוקח, אבל אם נתנו במתנה לא פקע החוב שהרי לא נתן מקבל מתנה דמים ולא יפסיד כלום לפיכך בע"ח גובה ממנו. ואשמעינן רבא גבי הקדש דאע"ג דלא נתן ההקדש דמים ההקדש מפקיע החוב. והוא שהקדישו קדושת מזבח דהיינו קדושת הגוף שאין לו פדיון ואסרו על כל העולם לגמרי ומתוך שאסרו אף על עצמו אסרו גם על בעל החוב ופקע שיעבודו, ורבא סבירא ליה כרבנן דאמרי במסכת גיטין בפרק השולח [מ"א.] המזיק שיעבודו של חבירו פטור הילכך פקע חובו לגמרי, אבל קדושת דמים כיון דאית ליה פדיון לא יפסיד בע"ח אלא יתן דבר מועט להקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויפדה השור ויקחנו בחובו, כדתנן [ערכין כ"ג.] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים. ולאו דוקא שור לחודא דמצי לקדושי קדושת הגוף, אלא כל דבר הנאסר איסור עולם ואיסור הנאה כגון בגד או מעיל שעשאו אפותיקי וחזר ועשאו תכריך למת אסרו ופקע שיעבוד בע"ח מיניה, כדאמ[רינן לקמן ס"ו.] ההיא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה ומת אתו יתמי פרסו אמיתנא ואמר רבא קנייה מיתנא ופקע חוב האשה מיניה. וכן נמי מעשה ידי האשה משועבדת לבעלה, ואם אמרה יקדשו ידי לעושיהם לכל מה שאני עושה יהא קונם לפיך אוסרת על ידי קונם מעשה ידיה על בעלה שאם מגרשה נאסרו מעשה ידיה עליו ואינו יכול להחזירה מפני שקדושת קונם קדושת הגוף הוא וחל לכשתתגרש, אבל כל זמן שלא גירשה לא דאלמוה רבנן לשיעבודא ואינה יכולה לאסור דאין מעשה ידיה שלה אלא שלו ואינה יכולה לאסור דבר שלו עליו, כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט.] אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושות הגוף נינהו וכדרבא וכו'. וחמץ דקאמר רבא כגון ישראל שעשה חמצו אפותיקי לישראל אחר כיון שהגיע שעת הביעור איסור חמץ שהוא אסור בהנאה [מפקיעו משיעבוד של בע"ח] ואיסור קדושת הביעור שחייב ישראל לבערו מפקיעו משיעבוד של בע"ח וקאי ברשותו של לוה וחייב לבערו ופקע חובו. ושיחרור דקאמר רבא כגון עשה עבדו אפותיקי לאחר ושיחררו דנפקא מיד שיעבוד של בעל (הבית) החוב שקדושת הגוף שמקדישו ומביאו לדת ישראל ואסרו על עצמו להשתעבד בו משום לא תעבוד בו עבודת עבד אסור נמי על בע"ח והפקיע שיעבודו ואין לו עליו כלום. והא דתנן בגיטין בפרק השולח [שם] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו, רבא מתרץ לה כדמתרץ לה עולא דבע"ח שיחררו ושורת הדין אין העבד חייב במצות כלום שאינו משוחרר שהרי אינו בעליו של עבד אלא מפני תיקון העולם שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו, אבל אם שיחררו רבו מתחילה אע"פ שהוא משועבד לאותו שעשאו אפותיקי לו הוי משוחרר גמור ופקע מיד שעבוד ואין העבד חייב כלום לבע"ח לפרוע לו חובו ואף לא המשחרר דמזיק שעבודו של חבירו פטור. וכן נמי הלוקח עבד מן הגוי שאין לו לישראל בעבד אלא שיעבוד מעשה ידיו ולא הגוף אם קדם וטבל לשם בן חורין הפקיע עצמו משיעבודו של ישראל, ודוקא כי אמר הריני טובל לשם בן חורין הוא דהוי בן חורין אבל אם לא אמר מסתמא לא הוי בן חורין, והיינו דאמר לקמן כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא דאי לא משחררי להו דילמא מגיירי היום ולמחר ולא ידעו דעבדי נינהו ולא מסקי אדעתייהו לטבול לשם בן חורין וכי טבלו סתם עבדים נינהו ושקלו בנות ישראל ואתו לידי פגם.
<h2>דף מג.</h2>
שלחו ליה בני בי מיכסי לרבה [מ"ה.] מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל מהו, השתא עבד כולו כשר חציו מיבעיא, אמר רב יוסף מרא דשמעתא וכו' כלומר הא רב יהודה מכשיר בכולו עבד ופוסל בחציו עבד דקאמר ולד אין לו תקנה, והשיב רבה כי אתמר ההוא דאין לו תקנה כגון שקידש חציו עבד וחציו בן חורין בת ישראל וכו'. ויש מקשין דרבה אדרבה דהכא בפרק החולץ מתריץ דקדיש בת ישראל אלמא קידושיו קידושין, ובגיטין בפרק השולח גט [מ"ג.] בגמרא דמתניתין דמי שחציו עבד וכו' אמרינן איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו וכו', ומסקנא דקידושין לאו קידושין דאמר רבה ראוי ליטול חצי כופר אם היה לו יורש ואין לו יורשין דקידושיו לאו קידושין, ואמר רבה התם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת, וסברין למימר דהוא הדין לרבה דחציו עבד שקידש דאין קידושיו קידושין. ואומר אני דרבה אית ליה דקידושיו קידושין כדתריץ בפרק החולץ ההוא רב יהודה, ורבא הוא דתריץ הכא ראוי ליטול ואין לו, ורבה דאמר בחציה שפחה דאינה מקודשת בחציו עבד סבר דמקודשת, דאי לא תימא הכי לשמעינן בחציו עבד דאין קידושיו קידושין אע"ג דהמקדש לחציו הויא מקודשת וכ"ש בחציה שפחה דאינה מקודשת דהא המקדש חצי אשה אינה מקודשת, אלא רבה לטעמא דאיהו אמר בשמעתא קמייתא דקידושין [ז'.] התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, ומדמה חצייה שפחה לחצייך מקודשת לי אינה מקודשת אע"ג דלא שייר בקניינו דטעמא דידיה לאו משום שיורא הוא אלא משום דלא חזיא לתרתי כדאמר התם, (דמי) [דאי] טעמא משום שיורא הוא ליפרוך ליה מי דמי התם בחצייך מקודשת לי שייר בקניינו הכא בחצייה שפחה לא שייר בקניינו, וה"נ חציו עבד ידמה להתקדשי לחציי והוי קידושין אע"ג דלא חזי לכולו דטעמא התם לאו משום הכי הוא אלא משום דגברא מצי נהי בתרתי ותו לא מידי. והא דאמרינן התם ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנא ליה, ואי קשיא לך אמאי אין לו יורשין והא תנן [לעיל כ"ב.] מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשתו מן הייבום ויורשו. תריץ (כדאמ') [הא דאמר] יורשו היכי דהוי הולד ממזר אבל הכא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דלא שדינן הולד בתר הגוי והעבד דאפקורי אפקריה רחמנא לזרעייהו אלא בתר האם הילכך אין לו יורשין דלא חשיב בריה דעבד. הילכתא גוי ועבד הבא על בת ישראל בין פנוייה בין אשת איש הולד כשר, וה"מ באונס אבל ברצון לא באשת איש, אבל פנוייה אפילו ברצון רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, ואע"ג דאמר שום תשים עליך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה.
